<h1>ספר התרומות שער נ"ב חלק ד'</h1>
<h2>דף יג.</h2>
והיכא שחייב עצמו אדם בקנין ומת ומצאו השטר ביד שליש שהפקידו לו שישמרנו לו ולא פירש לו דבר לאי זה ענין מסרו אלא שאמר לו שישמרנו לו בלבד, או שנמצא בידו כתיבתו של המחייב עצמו באותו שטר, למי מהם מחזירין שטר אם ליורשי לוה או למלוה. וכן יש לברר עדים שקנו משמעון סתם שחייב עצמו לראובן במנה ולא פירש להם למי ימסרו השטר, או שפירש להם שיתנו השטר למי שחייב את עצמו וחזר ואמר להם תנו אותו לי, למי מהן מוסרין אותו למלוה או ללוה. ועל זה גרסינן בב"ב פרק יש נוחלין [קל"ה ע"ב] מי שמת ונמצאת דיאתיקי קשורה לו על ירכו הרי זו אינה כלום, זיכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינן מן היורשין דבריו קיימין. והא מתניתא פירשה הר"ר משה ז"ל [זכיה פ"ט הכ"ד] במתנה בקנין ועדים חתומים עליה, ומפני שהיא יוצאה מתחת ידו של הנותן אינה כלום. וזה לשונו, מי שמת ונמצאת מתנה קשורה לו על ירכו אע"פ שהוא בעדים וקנו מידו כדי ליפות (את) כח(ו) אלו שנתן להם הרי זו אינה כלום שאני אומר כתבה ונמלך. וגם כתב סמוך לזה [הכ"ו] וכן מי שכתב שטר חוב על עצמו בשם אחד מבניו או מן היורשים ונתן השטר ביד שליש ואמר לו יהי אצלך ולא פירש לו כלום או שאמר לו הנח עד שאומר לך מה תעשה בו ומת אינה כלום, ע"כ. נמצא לפי דבריו שכל שט"ח אפילו בקנין אחר שהיה ביד הלוה או ביד שליש שמחזיק בו על דרך שלא פירש לו רצונו הרי זה השטר אינו כלום. גם מצאתי שנשאל הרב רבינו יצחק ז"ל [סימן קפ"ג] ראובן שבקש לישא אשה כתב שטר חוב על עצמו לאחיו באלף זוז ונתן השטר ביד לוי בתורת פקדון, וכל זה שלא בפני שמעון, ומת ראובן והניח ממונו ביד אחיו שמעון, וכשבקשה האלמנה והיתומים ממנו אותו ממון אמר יש לי על אחי שטר מאלף זוז והניחו אצל לוי, ונשאל לוי כיצד הניח ראובן שטר אצלו והשיב לוי כי בתורת פקדון הניחו לו ואמר לו הזהר בו, יורנו רבינו אם יש מן הדין שיחזיר לו השטר לשמעון או לא. תשובה, כיון שלא אמר ראובן ללוי תן שטר זה לאחי הרי הוא כאלו לא יצא מרשותו. ודומה למה שאמרו רבותינו ז"ל [ב"ב קל"ה ע"ב] מי שמת ונמצאת דייתיקי חגורה לו על יריכו הרי זה אינה כלום, ללמדך שכל שטר שיוצא מתחת ידי לוה אינה כלום. גם מצאנו לר"ר יהודה שהביא על ה"ר יצחק תשובה אחרת שנשאל על ראובן שנתן לבניו כל קרקעותיו ובנו האחד לא היה בעיר כשעשה להם מתנה זו ומת הבן, וכששמעו האב והבן החי שמת זה עמדו וקרעו שטר המתנה ומכר האב אח"כ כל נכסיו לזה החי כדי לסלק מהן יורשי המת, לסוף, תבעו יורשי האח המת לאחיו החי את של אביהן, וכשהחרימו על הענין יצאו עדים שהעידו שקנו מידו של אב שנתן נכסיו לשני בניו בלא שום שיור אך השטר מסרו בידו של האח החי. והשיב שאותו העדות אינו כלום, דלא זכו אלא היכא דמטי שטרא לידיה ואחר שראינו שהאב כתב בחייו כל נכסיו לבנו החי, שהרי נמלך במתנתו, ואין על הבן בזאת כלום, ע"כ. ומכל זה נתבאר שכל זמן ששטר החוב בידו של לוה אינו כלום. וה"ר יהודה אל ברצלוני ז"ל מצאתי שכתב על זאת התשובה האחרונה צ"ע, כי ודאי מי שכתב מתנה לחבירו ובלא קנין לא זכה במתנה עד שיגיע שטר לידו משום דעידי מסירה הוא העיקר בשטר בלא קנין, אבל חוב כמתנה בקנין מעת הקנין זה מקבל ואין כח ביד האחר לחזור בו, כי הקנין הוא גמר המעשה ואין אנו צריכין אל השטר אלא לראיה בעלמא. מיהו צריכין אנו לדקדק בו דברים אלו בזמן שעשה זה על דעת האחר כמו שהודיעו שהוא נותן לו או מחייב עצמו אצלו או מוכר אותו ע"י אחר, אבל היכא שלא הודיעו כלל אע"פ שקנו מידו בקנין בעדים בלא שום שיור י"ל כי הלוה רוצה להערים כיון שהוא מקבל השטר מהני והמקבל אינו יודע בכך, והא מילתא צריכא לפנים ולפני לפנים, אבל בזמן שהמקבל והזוכה יודע הענין והוא אומר לעדים לכו וקנו מפלוני שנותן לי כך או שמחייב לי עצמו בכך, אע"פ שהשטר בידו של לוה [וקרעו] הרי העדים באים ומעידים לו ע"פ, ומיהו צ"ע, ע"כ.
ובאמת נסתפקתי בדבריו מאי אולמיה [דהודעה] זו. ושאלתי פי הר"ר נתן בה"ר מאיר וזה אשר השיב לי, דע כי האומר לחברו קנו ממני וכתבו לי השטר כותבין ונותנין לו ואין נותנין השטר בידו של מלוה, וזה הוא זיכה לו על ידי אחר, אבל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, וזהו שאמר להו קנו ממני וכתבו ותנו לי את השטר, וזהו ששנינו [ב"ב קס"ז ע"ב] כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו, ובזה לא יזכה לעולם המלוה עד דתיפוק מיהא מידא דלוה. והכי מוכח בפ"ק דב"מ [ט"ז ע"ב] דבשטרי הקנאה מחזירין אפילו אין חייב מודה כל היכא דליכא חשש פרעון כגון שטרי מכר ושטרי חליטתא ואדרכתא, ואע"ג דשאר שטרות ריעי בנפילתן גבי מלוה הני חשיבי דלא מיחסרי דלא ליפקו מידא דמלוה. וקרוב לזה כתב ר"ח ז"ל התם [ב"מ י"ג ע"א] גבי תירוצא דאביי (ורבא), דאמר ה"מ היכא דמטי לידיה וכו' דבשטרי הקנאה נמי לרב אסי לא קני אלא היכא דמטו לידיה. ואע"פ שאין דברי ר"ח נראין שם הדין ודאי כך הוא, וכל זמן שהוא ביד הלוה אין זכות למלוה. וזה הלשון כתב רי"ף ז"ל בפרק ד' אחין ביבמות [ט' ע"א בדפי הרי"ף], אבל שטרא דנפיק מתותי ידיה דבעל דין לא אמר ביה מפי כתבם, דהא מעידנא דחתימי בשטרא ויהבי ליה למריה לא יכלי למיהדר בהו, והוו להו כמי שנחקרה עדותן בב"ד. והכא נמי כל זמן שקנו ממנו על מנת שיתנו ללוה השטר לא זכה בו המלוה לענין שיעידו בו העדים עד שיצא מתחת ידו. מיהו אהני לענין קלא, דכל קנין אית ליה קלא, ואהני דאלו נמצא דנפקא מתותי ידיה הרי הוא בחזקת מקבל מתנה. וכן כתב הרי"ף בפרק יש נוחלין [ב"ב ס"ג ע"ב בדפי הרי"ף] גבי הכותב נכסיו לאחרים האי דינא בשכיב מרע וכו' אבל בבריא לא קני עד דמטי שטרא לידא דמקבל. ואפילו בשטר קנין קאמר. אבל זכה לו ע"י אחר שאמר קנו ממני וכתבו לו ודאי כותבין ונותנין לו למלוה, אי נמי קנו מיניה בסתם שאינו יכול לחזור בו לדברי הגאונים ז"ל. והא דתנן היתה לו דייתיקי קשורה לו על מתניו אפילו דייתיקי בקנין דתהוי מתנת בריא אינה כלום. והר"מ ז"ל שכתב מי שמת ונמצאת מתנה קשורה לו על ירכו אע"פ שהוא בעדים וקנו מידו ומיפה את כחו הרי זו אינה כלום. וכתב רבינו יצחק ז"ל קשה לן דהוא מייתי לה שכתבו העדים ונתנו השטר לשמעון החי במצות אביו וכך העיד הסופר והעד, וכך מצאתיה בספר ה"ר יהודה אל ברצלוני ז"ל, ע"כ. גם שאלתי פי הרמב"ן ז"ל [סימן ס'] על המחייב עצמו בקנין או נותן ואמר לעדים כתבו ותנו (לי) [לו] השטר אם זוכה בו המלוה. והשיב דההיא מתניתין דהיתה דייתיקי קשורה לו על יריכו דיתיקי היא ולית בה קנין, אבל במתנת בריא בקנין קנה. וכן דעת רש"י ז"ל [ב"מ י"ג ע"א] ורבינו יוסף הלוי ז"ל. אלא שר"ח ז"ל בפירושיו ורי"ף ז"ל בתשובותיו חולקין בדבר. אבל סוגיא שבפרק אוחזין מוכחת כדברי רש"י ז"ל. ומיהו לענין שט"ח חוששין לפרעון דקי"ל כרב[י יוחנן] דחיישינן. ע"כ.
